איתמר נמי אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן וכן הלכתא:
(1) 
שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲוָה קָאֵי.
שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲוָה קָאֵי.The Gemara answers: Nevertheless, Rabbi Yehoshua was not present in court when Rabban Gamliel encountered him.
איתמר מודה בקנס ואח״כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב. וא״ר המנונא מסתברא מילתיה דרב דפטור באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן והויא הודאה לחייבו קרן הילכך הויא נמי הודאה לפוטרו מכפל. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ואח״כ באו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום:
סימן שט
איתמר נמי אמר רב חייא בר אבא אמר ר״י אמר גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. ורב אשי נמי סייעינהו ממתני׳ ובריי׳. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ״ל דהכי הילכתא וכן פר״ח זצ״ל דסוגיין דשמעתין כרב המנונא ור׳ יוחנן סלקא. ירוש׳ שלהי אלו נערות גבי קנס מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמענה מן הדא מעשה בר״ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי ר״י א״ל טבי עבדי מצאתי עילא לשחררו א״ל ומה בידך ואין אלא בב״ד ובעדים ויאמרו יצא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו יצא ידי שמים:
סימן שי
במתני׳ גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע״ז גנב משל אביו ומת אביו ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ר״ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ושאינו חייב באחריותן פטור:
אף בפני בית דין ובמקום בית דין לא אמרו בגנבה שהוא פטור אלא בהודאה שחייב בה עצמו באיזה דבר כגון שבא לפניהם ואמר גנבתי שהרי מ״מ עכשו מחייב את עצמו בקרן והואיל וחייב את עצמו בכלום אם באו עדים אח״כ פטור אף מן הכפל אחר שכבר חייב עצמו בקרן קודם ביאת העדים אבל אם תבעוהו בגנבה וכפר בה ובאו עליה עדים ואח״כ הודה מפי עצמו שטבח שהוא פטור על תשלומי הטביחה ואח״כ באו עדים על הטביחה חייב בתשלומיה לא הודה בטביחה אלא מפני שנתיירא שיבאו עדים ועכשו הוא חושב לפטור עצמו בה מכלום:
רש״י בד״ה שלא בב״ד הוה לא היו ב״ד יושבין כו׳ נ״ב פי׳ לפי שצריכים ג׳ מומחין בדין קנסות ומ״מ אי היה יושב ר׳ יהושע בב״ד מסתמא היו ב״ד של ג׳ יושבין אצלו על כן פרש״י לא היו ב״ד יושבין כו׳ וכן פי׳ המגיד משנה דעת רש״י בהלכות גניבה לרמב״ם ודו״ק:
שלא בבית דין הוה קאי [היה עומד] אלא נפגשו סתם, וכיון שלא היה זה במושב בית דין — אין זו נחשבת הודאה.
The Gemara answers: Nevertheless, Rabbi Yehoshua was not present in court when Rabban Gamliel encountered him.
הכל
(2) וְהָתַנְיָא אָמַר לוֹ אֵין בִּדְבָרֶיךָ כְּלוּם שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ.
The Gemara asks a question from a different source: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said to Rabban Gamliel: Your statement is nothing, as you have already admitted to inflicting the injury yourself? This indicates that even if witnesses would subsequently testify about the injury, Rabban Gamliel would not emancipate Tavi.
אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית. מהא שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן דאם כן יוציאו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים וכן אמרו בירושלמי (בעלמא) ודייקינן לה מהא דרבי גמליאל [ס״פ אלו נערות, ש״מ] (כתובות פ״ג ה״י), וכן הדין לאבק רבית שאינו יוצא בדיינין (ב״מ סא:) דאפילו לצאת ידי שמים אינו מחזיר לו והכי מוכח בפרק אלו נערות בעובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף בעבדי דאינשי דהוי מסיק בהו זוזא ועביד בהו עבידתא ואקשי ליה רבא בריה היכי עביד מר הכי דהא מחזי כרבית ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואמר לו הדרי בי כלומר שאל אעשה כן מכאן ואילך ואפילו הכי לא אשכחן דאהדר להו אגרי עבידתא ורבה בריה נמי לא אמר ליה דלהדר להו מדידיה, כך נראה.
גמרא והתניא א״ל אין בדבריך כלום שכבר הודית. נ״ל דלאו מל׳ שכבר הודית דייק ששוב אינו מועיל שום עדות. דא״כ ה״ל להקשות גוף הברייתות אהדדי. ועוד דבאמת אין זה דיוק וכמ״ש הת״ח ע״ש אלא עיקר הקושיא אהא דמשני דשלא בפני ב״ד הודה ולשון שכבר הודית משמע ודאי שהודה בהודאה גמורה והיינו בב״ד דוקא. וא״כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וע״כ לומר דרב סבר כי האי ברייתא דשכבר הודית דמשמע ליה שאינו מועיל עוד שום עדות ומוקי נפשיה כתנאי כן נ״ל. ובזה נתיישב הא דמקשה רב לשמואל בסמוך מברייתא דראה עדים שממשמשין ובאים אף ע״ג דרשב״א קאי כוותיה דשמואל וצ״ל דקושית רב היתה דמלתא דשמואל אתיא כתנאי וא״כ היה לו להקשות בפשיטות מברייתא דשכבר הודית דמשמע להדיא דמודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור אע״כ דמפשטא דברייתא לק״מ והיינו כמ״ש ועיין עוד בסמוך:
ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בנוסח אחר: אמר לו ר׳ יהושע: אין בדבריך כלום, שכבר הודית, משמע שההודאה היא שגרמה לכך, ואם כן היה זה בבית דין, ולפיכך
The Gemara asks a question from a different source: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said to Rabban Gamliel: Your statement is nothing, as you have already admitted to inflicting the injury yourself? This indicates that even if witnesses would subsequently testify about the injury, Rabban Gamliel would not emancipate Tavi.
הכל
(3) מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא הַאי תַּנָּא דְּאָמַר שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים סָבַר מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים חַיָּיב וְהַאי תַּנָּא דְּאָמַר שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ סָבַר מוֹדֶה בִּקְנָס ואח״כ וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים פָּטוּר.
The Gemara suggests: What, is it not the case that the difference between these two baraitot is a dispute between tanna’im? This tanna of the first baraita, who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have no witnesses, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is liable to pay the fine if afterward witnesses come and testify to his liability. And that tanna of the second baraita, who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have already admitted, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is exempt from payment, even if afterward witnesses come and testify to his liability.
מאי לאו [האם לא] תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו עצמה ובאופן זה: האי [זה] התנא שאמר את הנימוק ״שכבר אין לך עדים״, סבר [סבור] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — חייב, והאי [וזה] התנא שאמר ״שכבר הודית״, סבר [סבור] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור?
The Gemara suggests: What, is it not the case that the difference between these two baraitot is a dispute between tanna’im? This tanna of the first baraita, who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have no witnesses, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is liable to pay the fine if afterward witnesses come and testify to his liability. And that tanna of the second baraita, who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have already admitted, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is exempt from payment, even if afterward witnesses come and testify to his liability.
הכל
(4) לָא דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא מוֹדֶה בִּקְנָס ואח״כ וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים פָּטוּר וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי הַאי תַּנָּא דְּאָמַר שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים סָבַר חוּץ לב״ד לְבֵית דִּין הֲוָה וְהָךְ תַּנָּא דְּאָמַר שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ סָבַר בְּבֵית דִּין הֲוָה.:
The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible to understand the baraitot differently. Everyone agrees that one who admits he is liable to pay a fine is exempt, even if afterward witnesses come and testify to his liability. And they disagree with regard to the following: This tanna, who says that Rabbi Yehoshua said: As you have no witnesses, holds that Rabbi Yehoshua was outside the court when Rabban Gamliel encountered him, and therefore his admission is disregarded. And that tanna, who says that Rabbi Yehoshua said: As you have already admitted, holds that Rabbi Yehoshua was in the court when Rabban Gamliel met him, so Rabban Gamliel’s admission is a valid admission.
ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח, שאפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ובהא קמיפלגי [ובדבר זה נחלקו], האי תנא [תנא זה] שאמר ״שכבר אין לך עדים״, סבר [סבור] כי חוץ לבית דין הוה [היה] המעשה, ולכן לא היה פוטר את עצמו בהודאה אם היו באים עדים. והך [ואותו] הת נא שאמר ״שכבר הודית״, סבר [סבור] שבבית דין הוה [היה] המעשה.
The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible to understand the baraitot differently. Everyone agrees that one who admits he is liable to pay a fine is exempt, even if afterward witnesses come and testify to his liability. And they disagree with regard to the following: This tanna, who says that Rabbi Yehoshua said: As you have no witnesses, holds that Rabbi Yehoshua was outside the court when Rabban Gamliel encountered him, and therefore his admission is disregarded. And that tanna, who says that Rabbi Yehoshua said: As you have already admitted, holds that Rabbi Yehoshua was in the court when Rabban Gamliel met him, so Rabban Gamliel’s admission is a valid admission.
הכל
(5) אִיתְּמַר מוֹדֶה בִּקְנָס ואח״כ וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים רַב אָמַר פָּטוּר וּשְׁמוּאֵל אָמַר חַיָּיב.
The Gemara analyzes in detail the dispute alluded to above: It was stated with regard to one who admits that he is liable to pay a fine, and afterward witnesses come and testify to his liability, that Rav says he is exempt, and Shmuel says he is liable.
איתמר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, רב אמ׳ פטור ושמואל אמ׳ חייב. מאי טעמ׳ דרב? כת׳ אם המצא בעדים תמצא בדיינין, ישלם פרט למרשיע את עצמו ומודה שגנבתו פטור. האי מאשר ירשיעון אלהים נפקא, אלא שמע מינה [מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור.
א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מודה בדבר שחיובו קנס ואחר כך באו עדים שהעידו בו על כך — רב אמר: פטור, ושמואל אמר: חייב.
The Gemara analyzes in detail the dispute alluded to above: It was stated with regard to one who admits that he is liable to pay a fine, and afterward witnesses come and testify to his liability, that Rav says he is exempt, and Shmuel says he is liable.
הכל
(6) אָמַר רָבָא בַּר אֲהִילַאי מַאי טַעְמָא דְּרַב {שמות כ״ב:ג׳} אִם הִמָּצֵא בְּעֵדִים תִמָּצֵא בְּדַיָּינִין פְּרָט לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ.
Rava bar Ahilai said: What is the reason for the ruling of Rav? With regard to theft, which is subject to a fine of double payment, the Torah states: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3). The verb for “shall be found” is doubled, as the verse states “himmatze timmatze.” Rav derives from the repetition that there are two matters that are found: The double payment is imposed only if it is found [himmatze], i.e., it is revealed that he stole the item, through the testimony of witnesses, and the theft is found [timmatze], as determined through judges. This excludes one who incriminates himself through his own admission.
תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו – והאי קרא למ״ל מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו אלא לאו שמע מינה חד למודה בקנס ולא בעדים וחד למודה בקנס ואחרי כן באו עדים.
כבר בארנו שיציאת העבד בראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בבית דין והודה שסמא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח״כ יצא שהרי פטר עצמו בהודאתו מכלום ויש חולקין בזו שלא לומר טעם זה אלא בגנבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשו על רב ממעשה הנזכר ברבן גמליאל במה שבא בסוגיא זו וכן ממה שפסקנו כן בפרק ראשון בענין פלגא נזקא:
כל שפטרנו במודה שבאו אחריו עדים לא סוף דבר בשלא ידע הוא בשעת הודאתו בביאת העדים אלא אפילו ידע ואפילו ראה אותם ממשמשים ובאים פטור:
אמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא [מה הטעם, המקור, לשיטתו] של רב? שהרי בדין גנב המשלם כפל, שהוא קנס, נאמר ״אם המצא תמצא בידו הגניבה... שנים ישלם״ (שמות כב, ג), ודרשו חכמים מכתוב זה: ״אם המצא״ — בעדים, ״תמצא״ — בדיינין, פרט למרשיע את עצמו בהודאתו שהוא פטור מכפל, ונשאלת השאלה:
Rava bar Ahilai said: What is the reason for the ruling of Rav? With regard to theft, which is subject to a fine of double payment, the Torah states: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3). The verb for “shall be found” is doubled, as the verse states “himmatze timmatze.” Rav derives from the repetition that there are two matters that are found: The double payment is imposed only if it is found [himmatze], i.e., it is revealed that he stole the item, through the testimony of witnesses, and the theft is found [timmatze], as determined through judges. This excludes one who incriminates himself through his own admission.
הכל
(7) לְמָה לִי {שמות כ״ב:ח׳} מֵאֲשֶׁר יַרְשִׁיעוּן נָפְקָא אֶלָּא ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ מוֹדֶה בִּקְנָס ואח״כ וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים פָּטוּר.
Rav asks: But why do I need the Torah to teach this here? This principle is already derived from a different source: “The one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:8), which indicates that self-incrimination is insufficient to render one liable for double payment. Rather, conclude from the fact that there are two verses to serve as the source for this principle that one who admits he is liable to pay a fine is exempt from paying even if afterward witnesses come and testify to his liability. The second verse teaches this additional novelty.
למה לי דרשה זו? הלא דין זה, שאין אדם יכול לחייב עצמו בקנס מ״אשר ירשיען אלהים ישלם שנים״ (שמות כא ח) נפקא [יוצא נלמד] שרק זה שמרשיעים אותו הדיינים הוא שמשלם כפל, ולא מי שהרשיע את עצמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] מהדגשה זו שבכתוב ״אם המצא תמצא״ שבאה ללמדנו כי המרשיע עצמו (מודה בקנס) פטור בכל מקרה, ולכן אף מודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור.
Rav asks: But why do I need the Torah to teach this here? This principle is already derived from a different source: “The one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:8), which indicates that self-incrimination is insufficient to render one liable for double payment. Rather, conclude from the fact that there are two verses to serve as the source for this principle that one who admits he is liable to pay a fine is exempt from paying even if afterward witnesses come and testify to his liability. The second verse teaches this additional novelty.
הכל
(8) וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְגַנָּב עַצְמוֹ כִּדְתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה.
And Shmuel would explain the double expression differently. He could have said to you: That verse is necessary to teach that a thief himself must pay double payment, i.e., the double payment is imposed not only upon a bailee who takes a false oath that the article entrusted to him was stolen, but it is also imposed upon a thief, as the school of Ḥizkiyya taught earlier in this chapter (63b).
ושמואל אמר [יכול היה לומר] לך בדחיית אותה ראיה של רב: הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לדינו של גנב עצמו שמתחייב בכפל (ולא רק שומר הטוען טענת גנב ונמצאה הגניבה בידו). כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה (כמבואר לעיל בדף סג,ב).
And Shmuel would explain the double expression differently. He could have said to you: That verse is necessary to teach that a thief himself must pay double payment, i.e., the double payment is imposed not only upon a bailee who takes a false oath that the article entrusted to him was stolen, but it is also imposed upon a thief, as the school of Ḥizkiyya taught earlier in this chapter (63b).
הכל
(9) אֵיתִיבֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים וְאָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן אֲמַר לֵיהּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁחָזְרוּ עֵדִים לַאֲחוֹרֵיהֶם.
Rav raised an objection to Shmuel from the following baraita: If a thief saw witnesses who were approaching with the intent to testify against him, and at that point he said: I admit that I stole an animal, but I did not slaughter or sell it, he pays only the principal. This indicates that even if those witnesses subsequently testify, the thief remains exempt from the double payment as well as the fourfold or fivefold payment. Shmuel said to him in response: With what are we dealing here in this baraita? With a case where the witnesses returned back, i.e., ultimately they did not testify.
איתיביה]1 רב לשמואל: ראה עדים שממשמשין ובאין, ואמ׳ גנבתי אבל לא [טבחתי ולא מכרתי, אינו משלם אלא]2 קרן – שמע מינה מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. ופריק שמואל [כגון שחזרו עדים לאחוריהם.]3 כר׳ אלעזר בר׳ שמע׳, דאמ׳ יבואו עדים ויעידו, ואוקמה לשמעתיה כתנאי.
1. שוחזר מלשון הבבלי. קשה לפענח מלים אלו בכ״י אוקספורד.
2. שוחזר מלשון הבבלי. קשה לפענח מלים אלו בכ״י אוקספורד.
3. שוחזר מלשון הבבלי. קשה לפענח מלים אלו בכ״י אוקספורד.
גנבתי – וחייב עצמו בקרן.
אבל לא טבחתי ולא מכרתי – רבותא אשמעי׳ כדאמרינן לקמן דאע״ג דאטביחה לא הודה ונמצא שטבח או מכר דבאו עדים פטור דכיון דמכפל איפטר ליה בהודאה דגנבתי תו לא מחייב ארבעה וחמשה דכיון דמדלית כפל מינייהו הוי ליה תשלומי שלשה וארבעה והני לא כתיבי.
הא דתריץ ליה שמואל לרב ואמר כגון שחזרו עדים לאחוריהם – הכי קאמר: שלא העידו על הגנבה, אבל על הטביחה מכל מקום באו עדים – ואפילו הכי פטור, דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור.
הא דפריק שמואל: כגון שחזרו עדים לאחוריהן. פירש הראב״ד ז״ל שלא העידו על הגניבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור.
הכא במאי עסקינן כגון שחזרו עדים לאחוריהם. פירש הראב״ד ז״ל דלא העידו על הגנבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו הכי פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור. הרשב״א ז״ל.
איתיביה [הקשה לו] רב לשמואל ממה ששנינו: ראה עדים שממשמשים ובאים להעיד כנגדו, ואמר: ״גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי״ — אינו משלם אלא קרן. משמע שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מתשלומי קנס! אמר ליה [לו] שמואל בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שחזרו עדים לאחוריהם ולא העידו כלל, ונמצא שהודה בקנס בלא עדים.
Rav raised an objection to Shmuel from the following baraita: If a thief saw witnesses who were approaching with the intent to testify against him, and at that point he said: I admit that I stole an animal, but I did not slaughter or sell it, he pays only the principal. This indicates that even if those witnesses subsequently testify, the thief remains exempt from the double payment as well as the fourfold or fivefold payment. Shmuel said to him in response: With what are we dealing here in this baraita? With a case where the witnesses returned back, i.e., ultimately they did not testify.
הכל
(10) וְהָא מִדְּתָנֵי סֵיפָא רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָא.
Rav raised an objection: But this interpretation is impossible, as can be seen from the fact that the latter clause of the baraita teaches: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Let the witnesses come and testify. This means that their testimony will be accepted and the thief will be required to pay the relevant fines. By inference it may be deduced that the first tanna holds that no, there is no point in the witnesses testifying, as the thief will be exempt in any case.
הקשה לו רב: והא מדתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה, בהמשכה של ברייתא זו] ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר: למרות שהודה בקנס מצריכים אנו שיבואו עדים ויעידו כדי לחייבו בקנס, מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי לא צריכים הם להעיד, כיון שממילא לא יתחייב בעדותם!
Rav raised an objection: But this interpretation is impossible, as can be seen from the fact that the latter clause of the baraita teaches: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Let the witnesses come and testify. This means that their testimony will be accepted and the thief will be required to pay the relevant fines. By inference it may be deduced that the first tanna holds that no, there is no point in the witnesses testifying, as the thief will be exempt in any case.
הכל
(11) אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לָאו אִיכָּא ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָאֵי כְּוָותִי אֲנָא דַּאֲמַרִי כר׳ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
Shmuel said to Rav: Isn’t there the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, which stands in accordance with my opinion? When I said that one who admits that he is liable to pay a fine and afterward witnesses testified that he committed that act is deemed liable, I said this ruling in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon.
אמר ליה [לו] שמואל בתשובה: לאו איכא [האם לא ישנה] דעת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דקאי כוותי [שעומד כמותי] ומחזיק בשיטתי? אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי זו, אמרתיה כדעת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון ולא כתנא קמא, ויכולים עדים לחייבו בקנס למרות שהודה כבר.
Shmuel said to Rav: Isn’t there the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, which stands in accordance with my opinion? When I said that one who admits that he is liable to pay a fine and afterward witnesses testified that he committed that act is deemed liable, I said this ruling in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon.
הכל
(12) לִשְׁמוּאֵל וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא לְרַב מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא.
The Gemara comments: According to Shmuel, his opinion on this matter is certainly subject to a dispute between tanna’im, as he himself was forced to admit that his opinion is in accordance only with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, not that of the first tanna of the baraita. But according to Rav, shall we say that his opinion too is necessarily subject to this dispute between tanna’im?
לשמואל ודאי תנאי היא – דהא לא מצי למימר דתנא קמא קאי כוותיה דהשתא ומה הכא דשמע שממשמשין ובאין ומחמת ביעתותייהו אודי פטר ליה ואף ע״ג דהדרו אתו כל שכן מודה מעצמו ואח״כ באו.
לרב מי לימא – מי איצטריכא ליה לאוקמי מילתיה כתנאי או דלמא מצי לשנויי לר׳ אלעזר בר ר׳ שמעון אליביה ולמימר דשני ליה לר׳ אלעזר בין ראה עדים שממשמשין ובאין למודה מעצמו בלא פחד עדים.
ומעירים, לפיכך יוצא כי לשמואל ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו, לשיטת רב מי לימא תנאי [האם לומר גם כן כי מחלוקת תנאים] היא?
The Gemara comments: According to Shmuel, his opinion on this matter is certainly subject to a dispute between tanna’im, as he himself was forced to admit that his opinion is in accordance only with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, not that of the first tanna of the baraita. But according to Rav, shall we say that his opinion too is necessarily subject to this dispute between tanna’im?
הכל
(13) אָמַר לְךָ רַב אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳ אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא מוֹדֵי מֵחֲמַת בִּיעֲתוּתָא דְעֵדִים אֲבָל הָכָא דְּמוֹדֶה מֵעַצְמוֹ אפי׳ אֲפִילּוּ ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה.
The Gemara explains: Rav could have said to you: I say my opinion in accordance with the rulings of both tanna’im of the baraita, even according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says that the testimony of the witnesses obligates the thief to pay a fine even after his admission only there, in that specific case, because the thief admitted his guilt solely due to his fear of the impending testimony of the witnesses. But here, in an ordinary case of admission, where there is no impending testimony to incriminate him, and he admits his guilt of his own volition, even Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would concede that the thief is exempt from payment even if witnesses subsequently testify that he is liable.
ואמ׳ [אפילו לר׳ אלעזר בר׳ שמעון]1 – לא אמ׳ אלא כשהודה אחר שראה העדים, דאיכא למימר דמשום הך בעתתא אודי. אבל במודה [בבית]2 דין כגון שתבעוהו בעליו והודה, דברי הכל אף על גב דלאחר כך באו עדים פטור.
1. שוחזר מלשון הבבלי. קשה לפענח מלים אלו בכ״י אוקספורד.
2. קשה לפענח מלה זו בכ״י אוקספורד.
משום ביעתותא דעדים קא מודה – והא דאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף לג:) דלרבי אלעזר בר׳ שמעון לא משכחת לה דמודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל היינו אליבא דשמואל.
אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לר״א בר׳ שמעון התם הוא דכי קא מודה מחמת ביעתותא דעדים וכו׳. ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת ביעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וק״ל הא דאמר בפלוגתא דסומכוס ורבנן דלכולי עלמא הודאה דגניבה לאו הודאה היא משום דמחמת עדים הודה, ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותן עדים הראשונים שגנב הא ליתה שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנים הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמר שהודאת הגניבה אינו הודאה שמחמת יראתן הודה ואם כן כל שכן כל שהודה מחמת ביעתותא דעדים אלו שראה שמשמשין ובאים עכשיו, ויש לומר דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקימתא כר״א בר׳ שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודעת גניבה שפוטרת להם אלא במי שאינו יודע שיש עדים בגניבתו דכל שיודע מחמת יראת העדים הוי מודה כנ״ל, וחוזרני בי דודאי משום ביעתותא דהני דמסהידו ביה השתא קאמרי דמודה וכן פירש רש״י ז״ל וכן הראב״ד ז״ל וכן מוכחא שמעתתא דלקמן, מכל מקום רש״י ז״ל פירש בהדיא דסומכוס ורבנן דלקמן משום דביעתותא דאותן עדים שכבר העידוהו וכן פירש גם הראב״ד ז״ל.
אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי אלעזר ברבי שמעון וכו׳. ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת בעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וקשה לי הא דסומכוס ורבנן דאמרי לקמיה דלכלהו הודאה דגנבה לאו הודאה משום דמחמת עדים הודה ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותם עדים ראשונים שגנב הא ליתא שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנין הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמרי שהודאת הגנבה אינה הודאה שמחמת יראתם הודה ואם כן כל שכן מה שהודה מחמת בעתותא דעדים שראה שממשמשין ובאין עכשיו. וי״ל דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקמתא כרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודאת גנבה שפוטרת להם אלא למי שאינו יודע שיש עדים בגנבתו שכל שיודע מחמת יראת העדים הוא מודה. כן נראה לי. וחוזר אני בי דודאי משום בעתותם דהני דמסהדו ביה השתא קאמרי דמודה. וכן פירש רש״י וכן פירש הראב״ד ז״ל וכן מוכח שמעתין דלקמן. הרשב״א ז״ל.
ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לדעת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אמרתים, כי עד כאן לא שמענו כי אמר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון התם [שם] שיכולים עדים לחייבו למרות שהודה אלא משום דקא מודי [שמודה] מחמת ביעתותא [פחד] העדים ולא הודה מרצונו. אבל הכא [כאן] שמודה מעצמו בלא פחד מפני עדים שעומדים להעיד על כך, אפילו ר׳ אלעזר בר׳ שמעון מודה שפטור מקנס אפילו יבואו אחר כך עדים ויעידו.
The Gemara explains: Rav could have said to you: I say my opinion in accordance with the rulings of both tanna’im of the baraita, even according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says that the testimony of the witnesses obligates the thief to pay a fine even after his admission only there, in that specific case, because the thief admitted his guilt solely due to his fear of the impending testimony of the witnesses. But here, in an ordinary case of admission, where there is no impending testimony to incriminate him, and he admits his guilt of his own volition, even Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would concede that the thief is exempt from payment even if witnesses subsequently testify that he is liable.
הכל
(14) אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב אבְּאוֹמֵר גָּנַבְתִּי וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב פָּטוּר שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן.
Rav Hamnuna said: Rav’s statement is more reasonable in a case where the thief says: I stole an item, and subsequently witnesses came and testified that he stole that item. In that case it is logical that the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligated himself to pay the principal amount via his admission.
ובא רב [המנונא]1 תלמיד רב לפרש דבריו, ואמ׳ מסתברא מילתיה דרב באומ׳ גנבתי – פיר׳: אם מודה בגנבה ומחייב עצמו בקרן הוא שאם כפר בטביחה ומכירה ואחר כך באו עדים דפטור. אבל אם כפר בכל ובאו עדים בגניבה ונתחייב, וחזר והודה בטביחה ומכירה אם באו עדים חייב. דהא ודאי הודאתו אינה חשובה הודאה איערומי מיערם, וכל הרואה שאינו מחייב עצמו כלום אינה הודאה.
ואמ׳ ליה רבא – והא רב חסדא אותיב לרב הונא תלמידיה דרב מעשה דרבן גמליאל, דלא מחייב עצמו בהודאה כלום. ולא שני ליה הדין שינויא, אלא אמ׳ הודאה זו חוץ לבית דין היתה. ולא השיב רב המנונא תשובה.
1. שוחזר מלשון הבבלי. מלת ״המנונא״ הושמטה בכ״י אוקספורד.
מסתברא מילתיה דרב – דפטר אפילו אם באו עדים.
באומר גנבתי – דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומארבעה וחמשה.
גמ׳. אמר רב המנונא כו׳. וכן פסק הרמב״ם (פ״ג מגניבה ה״ט) וז״ל כיצד הודה בבית דין שגנב ואחר כך באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים. אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בבית דין טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח״כ שטבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לפי שפטר עצמו תחילה מכלום עד שבאו העדים עכ״ל. והק׳ המשנה למלך דדברי הרמב״ם סותרים מש״כ בפ״ט מהל׳ שבועות (ה״ד) דאפי׳ בקנס שאין עמו ממון אם מודה בו ואח״כ באו עדים פטור ואע״פ שלא חייב עצמו בכלום, וז״ל שם וכן המשביע עידי קנס וכפרו פטורים משבועת העדות מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם ואע״פ שבאו עדים אחר כן והעידו וכו׳ עכ״ל. והיינו בקנס שאין עמה ממון שהרי אח״כ כ׳ (בהל׳ ה׳) וז״ל משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל ותשלומי דו״ה וכפרו חייבין בשבועת העדות מפני הקרן שהוא ממון וכו׳ עכ״ל.
ונראה שהרמב״ם סובר שסברת רב המנונא חלה דוקא בקנס שיש בו גם ממון כמו גניבה ולא בקנסות שאין בהן ממון כלל כגון שן ועין. לרמב״ם גם הודאה שאינה מחייבת ממון שמה הודאה כגון הודאה בשן ועין ובחצי נזק אלא שאם כפר בגניבה הכפירה בקרן מפקיעה את הפטור של ההודאה בקנס דדו״ה. וכן משמע מלשון הרמב״ם בהל׳ גניבה הנ״ל שכתב וז״ל לפי שפטר עצמו תחילה מכלום עכ״ל, כלומר שהכפירה בממון דקרן מפקיעה את פטור ההודאה בדו״ה. אך לפי״ז קשה מאי הקשה רבא על רב הונא שלא תירץ את קושית רב חסדא דשאני המודה שסימא את עין עבדו שפטר עצמו מכלום, והרי לכ״ע ההודאה פוטרת משום שאינו כופר בממון. וצ״ל שהרמב״ם סובר שמשו״ה לא חשה הגמרא לתרץ את קושיית רבא משום דרב המנונא מיירי רק בגניבה ולא בהפלת שן ועיןא.
כתב הרמב״ן בספר הזכות (ספ״ג למס׳ כתובות דף טו. ברי״ף) וז״ל ומה שאמר עוד הרב ז״ל (בהשגות הראב״ד שם) שאם הודה ובאו עדים קיי״ל כמאן דאמר מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיניה והיכא דתפס מקמי הודאה ואח״כ הודה נמי מפקינן מיניה ממעשה דר״ג, אין דינו אלא במודה בקנס שיש בו ממון דלא קי״ל מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור אלא באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן כדאיתא במרובה וכן פסק רבינו (הרי״ף) בהלכה עכ״ל. נראה שהראב״ד סובר כהרמב״ם שדוקא בגניבה אמר רב המנונא שאם פטר עצמו מכלום ובאו עדים אח״כ שחייב, שכפירת הקרן מפקיעה את הפטור של מודה בקנס ואח״כ באו עדים, אבל בשאר קנסות אפי׳ לא חייב עצמו בכלום אם באו עדים אח״כ פטור. והרמב״ן מפרש את הגמ׳ כפשוטה שרק הודאה שמחייבת ממון נקראת הודאה אבל אם לא חייב עצמו לא הוי׳ הודאה - ואם אח״כ באו עדים חייב. וכן כתב רש״י בסוגיין (ד״ה באומר גנבתי) וז״ל דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הלכך הודאה גמורה היא וכו׳ עכ״ל. וכמו״כ כתב רש״י (בד״ה שהרי פטר עצמו בכלום) וז״ל בהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הלכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים וכו׳ עכ״ל.
השגת הראב״ד וספר הזכות לפרק אלו נערות.
א.
בסוף הלכות הרי״ף לפ״ג דכתובות כתב הראב״ד בנוגע לדיני קנסות בזה״ז וז״ל אע״ג דלא מגבינן להו האידנא אמור רבנן דהיו משמתין ליה עד דמפייס ליה לבעל דיניה וכו׳ ואם הודה ואח״כ באו עדים קיי״ל כרב דאמר מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיניה עכ״ל.
בסוף הלכות הרי״ף לפ״ג דכתובות כתב הראב״ד בנוגע לדיני קנסות בזה״ז וז״ל אע״ג דלא מגבינן להו האידנא אמור רבנן דהיו משמתין ליה עד דמפייס ליה לבעל דיניה וכו׳ ואם הודה ואח״כ באו עדים קיי״ל כרב דאמר מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיניה עכ״ל.
א) ובספר הזכות השיג הרמב״ן דאין הודאה פוטרת במקום שלא חייב עצמו בממון. עיין למעלה בשיעורים (עה. בסוף ד״ה אמר רב המנונא) בביאור מחלוקתם.
ב) עוד השיג עליו הרמב״ן וז״ל דהאידנא לא משכחת לה במודה בקנס משום דהודאה בב״ד בעינן כו׳ וכיון דאנן הדיוטות אנן ליכא השתא הודאה בב״ד למיפטר מיניה חיובא דקנס דהו״ל כמודה בפני ב׳ או בפני ג׳ חוץ לב״ד דכל הודאה שאין דינא לחייבו עליה אינה פוטרתו כשבאו עדות לבסוף כו׳ עכ״ל.
ונראה דלראב״ד הא דמהני תפיסת קנס בזה״ז הוא ע״י הוראת ב״ד דהדיוטות אחרי התפיסה, כי בזה״ז לענין תפיסה קנס שוה לממון. ולכן יש כח לבית דין של הדיוטות בזה״ז גם לפטור קנס ע״י הודאהב.
אך עיין בנמוקי יוסף (לסוגיין כאן בב״ק) שהביא את שיטת הראב״ד ופירשו באופן אחר וז״ל שבזמן הזה שאין דנין דיני קנסות וקי״ל דאפ״ה אי תפס לא מפקינן מיניה אם קדם הלה והודה אע״פ שבאו עדים אח״כ הרי הוא פטור ואפי׳ בדברים שפטר עצמו מכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזה״ז כך אין מקבלים עדים והרי זה כמו שאין שם עדים עכ״ל. דבריו טעונים ביאור.
ונראה דסובר שלראב״ד באמת אין פטור הודאה בזה״ז אלא שכשיש הודאה אין ב״ד מקבלים את העדים המסייעים לתופס, כי יש לב״ד סתירה. אם יקבלו את העדים חייבים לקבל גם את ההודאה וא״כ חל פטור מודה בקנס. מאידך אם לא יקבלו את ההודאה משום שאינם דנים דיני קנסות גם לא יקבלו את העדים המסייעים לתופס. ולכן ממ״נ התפיסה לא מהני במקום שיש הודאה. ואילו במקום שאינו מודה אנו דנים את הקנס ע״י העדים המסייעים לתופסג.
ולפי״ז קושיית הרמב״ן מדין שצריך לחייב את עצמו בקרן מתורצת, כי דעת הראב״ד אינה שחל דין מודה בקנס פטור בזה״ז, אלא שבמקום שיש הודאה מתעוררת סתירה ופקעה העדות על הקנס. ולא צריכים לומר כמ״ש לעיל שהראב״ד סובר דרב המנונא מיירי רק בגניבה.
לדעת הרמב״ן הודאת המזיק בזה״ז אינה פוטרתו מקנס שהרי אין לנו בי״ד סמוכים לפסוק דין פטור והפקעת חיוב. משום כך אם באו עדים התפיסה מהני. ברם במקום שלא באו עדים ותפס הניזק ע״פ הודאת המזיק, יש מחלוקת הפוסקים אם תפיסתו מועילה או לא. הטור (חו״מ סי׳ שמ״ח ועיין בסמ״ע סי׳ א׳ אות י״ח) סובר שהודאת המזיק בזה״ז מועילה לענין תפיסה שאם תפס הניזק ע״פ הודאת המזיק אין מוציאין מידיו. מאידך קצות החשן (סי׳ א׳ אות ו׳) ופוסקים אחרים סוברים שאין ההודאה כלום ומוציאין מידי התופס.
בביאור המחלוקת נראה שהטור סובר כרא״ש שמעשה הנזק מחייב את שעבודי הקנס מדאורייתא אלא שגמר חיובי הקנס לענין גבייה תלוי בהעמדה בדין. והוא סובר שחיוב הקנס שחל משעת מעשה הנזק נחשב כממון דעלמא. בהתאם לכך מועילה בו תפיסה וגם חל בו דין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך בזמן שיש בי״ד סמוכים והבע״ד מודה בפניהם הב״ד מפקיע את כל חלות הממון שבקנס מעיקרו. ואילו בזה״ז שאין לנו בי״ד סמוכים, חיוב הממון שמשעת מעשה חל ואמרי׳ הודאת בע״ד כמאה עדים דמי. מאידך הפוסקים האחרים נוקטים שאף בזה״ז חל שם קנס על החיוב, ובקנס אין אומרים הודאת בע״ד כק׳ עדים דמי, והמודה אינו נאמן כלל. ועוד יתכן שסוברים שדין תפיסת קנס בזה״ז הוא תקנה מדרבנן. ומאחר שסוברים שחל על הממון בזה״ז חלות שם קנס לפיכך סוברים שהניזק יכול לתפוס את הקנס רק אם העידו עדים ולא עקב הודאת המזיק - וכדין קנסות דעלמא.
ב.
עוד כתב הראב״ד וז״ל ואי תפס מקמי הודאתו ואח״כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרי׳ דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא מדא״ל ר״ג לר׳ יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א״ל ר״י אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוה שהרי גופו אצלו היה ואפילו הכי לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר״ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה עכ״ל.
עוד כתב הראב״ד וז״ל ואי תפס מקמי הודאתו ואח״כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרי׳ דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא מדא״ל ר״ג לר׳ יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א״ל ר״י אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוה שהרי גופו אצלו היה ואפילו הכי לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר״ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה עכ״ל.
ר״ל דסד״א דליכא דין מודה בקנס פטור לאחר תפיסה מאחר שהתובע נעשה למוחזק קמ״ל דמ״מ המודה פטור.
ג.
וז״ל המשך הראב״ד: מיהו היכא דתפס קמי הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול למימר להד״מ ואתו לבי דינא וכפר ליה אידך בההוא קנסא אסתפקא לי מילתא אי הוי מיגו כעדים כדאמרינן בעלמא מה לי לשקר כעדים דמו, וכיון דבההוא תפיסה איכא מיגו הוה ליה כעדים, ואילו אתו עדים הא מחייב, והשתא נמי מה דתפס תפס דמהימנינן ליה כעדים, או״ד כיון דאילו הודה פטור לא עדיף מיגו מהודאה דבעל דין ואע״ג דאמרינן מה לי לשקר כעדים דמו לא עדיף מהודאה דנפשיה דהודאת בע״ד כמאה עדים וכל היכא דהודאה לא מהניא מה לי לשקר לא מהניא כי הכא עכ״ל. ובכן הראב״ד מסתפק אם מיגו מועיל בקנס או לא. ונראה דמסופק אם רק הודאה פוטרת משום גזיה״כ דאינו מרשיע את עצמו אך שאר בירורים מחייבים או״ד דגומרים דין קנס רק בשני עדים כמו בדיני נפשות וא״כ מיגו לא יועיל. הצד לומר שמגו לא יועיל נראה שהוא דין בגמר דין דאע״פ שהמיגו נותן לו נאמנות מ״מ אין גומרין דין קנס לחייבו בב״ד אלא ע״י שני עדים ודומה לדיני נפשות דאין גומרים דינו למיתה בעדות מיוחדת - א׳ מחלון זה וא׳ מחלון זה - ואע״פ שנאמנים כדנ״ל בשיעוריםד.
וז״ל המשך הראב״ד: מיהו היכא דתפס קמי הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול למימר להד״מ ואתו לבי דינא וכפר ליה אידך בההוא קנסא אסתפקא לי מילתא אי הוי מיגו כעדים כדאמרינן בעלמא מה לי לשקר כעדים דמו, וכיון דבההוא תפיסה איכא מיגו הוה ליה כעדים, ואילו אתו עדים הא מחייב, והשתא נמי מה דתפס תפס דמהימנינן ליה כעדים, או״ד כיון דאילו הודה פטור לא עדיף מיגו מהודאה דבעל דין ואע״ג דאמרינן מה לי לשקר כעדים דמו לא עדיף מהודאה דנפשיה דהודאת בע״ד כמאה עדים וכל היכא דהודאה לא מהניא מה לי לשקר לא מהניא כי הכא עכ״ל. ובכן הראב״ד מסתפק אם מיגו מועיל בקנס או לא. ונראה דמסופק אם רק הודאה פוטרת משום גזיה״כ דאינו מרשיע את עצמו אך שאר בירורים מחייבים או״ד דגומרים דין קנס רק בשני עדים כמו בדיני נפשות וא״כ מיגו לא יועיל. הצד לומר שמגו לא יועיל נראה שהוא דין בגמר דין דאע״פ שהמיגו נותן לו נאמנות מ״מ אין גומרין דין קנס לחייבו בב״ד אלא ע״י שני עדים ודומה לדיני נפשות דאין גומרים דינו למיתה בעדות מיוחדת - א׳ מחלון זה וא׳ מחלון זה - ואע״פ שנאמנים כדנ״ל בשיעוריםד.
וכתב הרמב״ן בספר הזכות וז״ל וענין ספקו של הרב ז״ל בתופס קנס שלא בעדים והודה הלה בסוף כו׳ אפילו במודה בב״ד מומחין אני אומר שלא פטרה התורה בקנס אלא שלא חייב אותו מתחילה ע״פ עצמו דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו, אבל זה לא ע״פ עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמינים שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלום קנס שלי הלכך ירשיעון אלהים קרינן ביה ולא קרינן ביה מרשיע את עצמו כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו וכל שכן כשתפס משלו מטלטלין ובא זה לתבוע בדין להחזירם ולפרוע לו קנסו בדמים שאין זה מודה בקנס אלא זריז ונשכר, וגדולה מזו אמרו שאני התם דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקא מודה, אלמא לא פטרתו תורה אלא במחייב עצמו ומודה בקנס שלא לצורך אבל זה להנאת עצמו הודה ולא להתחייב בדין עכ״ל. נראה דהרמב״ן סובר שמאחר שבי״ד יכולים לחייבו ע״י המיגו ההודאה לאו כלום היא כי רק כשב״ד זקוקים להודאה מועילה ההודאה לפוטרו. ואילו לצד ספקו של הראב״ד רק בירור ע״י עדים מפקיע הודאה דכיון שהעידו עדים העובדא מבוררת וההודאה לא מוסיפה בירור כלל, ולפיכך הודאה אחרי הגדת עדות אינה חלה ואינה פוטרת. אבל הודאה אחרי מיגו מוסיפה בירור דהודאת בע״ד על הבירור דמיגו ולפיכך ההודאה חלה ובדין הוא שתועיל לפוטרו.
רש״י ד״ה הודאה דטביחה. ז״ל ומה דמחייב בקרן וכפל משום עדות האחרונים היא ולאו משום הודאתו עכ״ל. צ״ע שהרי אע״פ שהודה מחמת ביעתותא דעדים מ״מ הודאתו חייבה אותו בקרן, וא״כ למה כתב רש״י שהחיוב לשלם את הקרן הוא מחמת עדות האחרונים. ואולי דכוונת רש״י דאה״נ חייב לשלם את הקרן מחמת שהודה בגניבה אלא שסובר שאין ההתחייבות שלו בקרן כשהודה בו שייך לחיוב דו״ה, כי הגניבה והטביחה ומכירה מהווים שני מעשים ומחייבים שונים, ומה שהודה בקרן דגניבה לא נחשב כמי שחייב את עצמו בקרן בנוגע לטביחה ומכירה ולדין מודה בקנס פטור מדו״ה. אלא שבדרך כלל כשמודה גנב בקרן, שלא מחמת ביעתותא דעדים, ההודאה פוטרתו מכפל כי חיוב קרן וחיוב כפל באים מאותו מעשה מחייב של גניבה, וממילא פטור מדו״ה, דדו״ה אמר רחמנא ולא גו״ד. אבל כאן ההודאה לא פטרתו מכפל מכיון דהודה מחמת ביעתותא דעדים, ולכן חייב בדו״ה כי לא חייב עצמו בכלום כשהודה בטביחה ומכירה, וההודאה בקרן אינה שייך לדין לדו״ה.
והנה הסברנו לעיל דאליבא דהרמב״ם והראב״ד הדין שצריך המודה בקנס לחייב את עצמו בממון ר״ל שאם הגנב כפר בקרן דגניבה ב״ד מפקיע את הפטור של מודה בקנס בכפל ובדו״ה. ולכאורה קשה לפי מה שבארנו ברש״י שאין שייכות בין קרן דגניבה לחיוב דו״ה דטביחה ומכירה, איך אליבא דהרמב״ם גורמת הכפירה בקרן הפקעת הפטור של ההודאה בטביחה ומכירה, הרי כדמבואר הגניבה והטביחה ומכירה מהווים שני מחייבים שונים.
ונראה אליבא דהרמב״ם שבנוגע לכפירה יש אמנם צירוף בין הגניבה ובין הטביחה ומכירה, כי בלי הגניבה אין הטביחה והמכירה מחייבות. ולפיכך סובר הרמב״ם שאם כפר במחייב של גניבה פקע כל חלות הפטור של מודה בקנס אף מההודאה דטביחה ומכירה. מאידך רש״י סובר שהודאת קנס צ״ל הודאה המחייבת ממון שאם אינה מחייבת ממון לאו הודאה גמורה היא. ומשום כך כדי שתחשב ההודאה בטביחה ומכירה להודאה גמורה צריך שיחייב את עצמו בקרן דטביחה ומכירה עצמן, והחיוב שהתחייב עצמו בקרן הגניבה לא מהני, כי עצם ההודאה דטביחה ומכירה לא היתה הודאה גמורה.
גמ׳. ה״מ היכא דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל אבל הכא סיועי הוא דקא מסייעי ליה. עיין ברש״י (ד״ה היכא) וז״ל היכא דאמרי לא ידעינן באיזה יום באיזה שעה דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפי דלא ליתו סהדי דלזמינהו והלא באותה שעה עמנו הייתם ועדים שקרנים הם עכ״ל. רש״י סובר שפסול עדות שאאי״ל הוא משום חשש משקר וזה לא שייך כאן כשהודאת בעל דין מסייעתם.
ועיין ברש״י סנהדרין (עח. סד״ה לפי) וז״ל ולרבא כיון דעדות זוממין חידוש הוא אע״ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי עכ״ל. רש״י מפרש את שיטת רבא שם שעדות המזימים של הזמה לא צריכה להיות עדות שאתה יכול להזימה מכיון דכל נאמנותם להזים חידוש הוא. ונראה דרש״י לשיטתו בסוגיין דיסוד הפסול בעדות שאאי״ל הוא חשש משקר וחסרון נאמנות, ולכן כיון שכל נאמנות המזימים הוי׳ חידוש לא צריכים עדות שאתה יכול להזימה. מאידך אילו היה פסול עדות שאאי״ל חלות פסול בפנ״ע, היה בדין שיחול גם בהזמה כמו שאר דיני פסולי עדות שחלים בהזמה.
אליבא דרש״י סומכוס סובר שכשרים כי אין כאן חשש שקר בעצם הגדתם. ומשמע מרש״י שרבנן סוברים דהו״ל עדות שאאי״ל דמכיון שהודאת בע״ד מסייעתם לא חלה הזמה כלל, שכתב (בד״ה רבנן כו׳) וז״ל דהני סהדי בתראי אינן עדים דאינך יכול להזימם ולקיים בעדות זו דין הזמה שהרי הוא הודה תחילה בפניהם גנב ועל פיו באו להעיד עכ״ל. וצ״ע שהרי מה שהודאת בע״ד מסייעתן הוא רק לענין שלא ישלמו לו תשלומי כאשר זמם וזהו פטור בקיום ההזמה. אבל לענין שלא תיבטל עדותם מחמת הזמה לכאורה אין הודאת בע״ד מועילה. וא״כ שוב הו״ל עדות שאתה יכול להזימה שהרי העדים ניתנים להזמת עדותם ולביטול נאמנותם.
וי״ל שרש״י סובר שע״י הודאת בעל דין יש לעדים נאמנות גמורה וא״א להזימם כללה.
ויעויין בשיטה מקובצת בשם הרא״שו וז״ל דלענין ממון ניחא דא״א להזימם דהודאת בעל דין כק׳ עדים דמי אבל לענין מלקות אין הודאתו מועלת כיון שהעידו שקר, ולא דמי לעדות בן גרושה דמיקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון דלקו דשאני התם דמרבינן מלקות דידהו מוהיה אם בן הכות ומסתבר לאוקמי קרא היכא דלא אפשר לקיומי כאשר זמם לעולם, אבל עדות דגניבה דאלמלא הודאתו אפשר לקיומי כאשר זמם לא מוקמינן קרא דוהיה אם בן לומר דמיקרי עדות דבעיקר עדות דגניבה אפשר לקיים כאשר זמם עכ״ל. הרא״ש חולק על רש״י וסובר שהודאת בע״ד מועילה רק לפטור את העדים מלשלם, אבל עיקר עדותם מוזמת ובטלה, ולוקין משום לא תענה ברעך עד שקר. אך מאחר שלא משלמים וחסר קיום הזמה דתשלומין מקרי עדות שאי אתה יכול להזימה, ואין המלקות קיום הזמה כי לוקים משום הלאו דלא תענה ולא משום כאשר זמםז. ושאני כאן מעדות בן גרושה ובן חלוצה דחשבינן למלקות קיום הזמה כי בב״ג וב״ח א״א לקיים כאשר זמם כפשוטו כלל ולפי׳ עונש הזמה מקוימת במלקות. ואילו בגניבה שיש אפשרות של כאשר זמם כפשוטו בתשלומין ממש לא אמרי׳ שמלקות מהוה קיום הזמה.
ונראה אליבא דהרא״ש דבזה חלוקים רבנן וסומכוס. אליבא דרבנן העדים צריכים להיות בני קיום כאשר זמם ולכן כאן דחסר קיום עונש הזמה הו״ל עדות שאאי״ל. ואילו לסומכוס מאחר שעדותם ניתנת לביטול ע״י הזמה הו״ל עדות שאתה יכול להזימה ואע״פ שחסר קיום עונש כאשר זמם.
וצ״ע, דהנה במס׳ סנהדרין (דף עח.) איתא שטרפה שהרג את הנפש פטור דהו״ל עדות שאאי״ל. והרי שם יש אפשרות להזים את עצם העדות ולבטלה אלא שא״א לקיים בעדים עונש הזמה דהיינו מיתה מאחר שההורג את הטרפה פטור. וחזינן שגם חסרון קיום עונש הזמה משווה את העדות לאי אפשר להזימה.
ונראה דהנה כתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ רוצח הל״ט) וז״ל אדם טרפה שהרג את הנפש כו׳ בפני עדים פטור שמא יזומו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טרפה וכל עדות שאינה ראוי להזמה אינה עדות בדיני נפשות עכ״ל. ומשמעות סוף דבריו שבדיני ממונות כה״ג כשרח. יוצא שהרמב״ם פוסק כסומכוס שבדיני ממונות א״צ אפשרות של קיום הזמה אלא אפשרות של חלות הזמה המבטלת את עצם העדות. מאידך בדיני נפשות צריכים גם אפשרות של קיום עונש הזמה. ומסתבר שהוא מדין והצילו העדה. ונראה דאליבא דהרמב״ם יש שני דינים בהזמה: א) כשגוף העדות אינה בת הזמה וכגון כשחסרה דרישה וחקירה. בכה״ג חל פסול עדות בין בד״נ ובין בד״מ דשווים בעצם חלות עדותם מדאורייתא, ואחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנא׳ משפט אחד יהיה לכם (רמב״ם פ״ג מהל׳ עדות הל״א). ב) כשליכא קיום עונש הזמה. כאן עצם העדות כשרה אלא שהלכה היא בגמר הדין דנפשות שאין ב״ד גומרים דיני נפשות במקום דליכא אפשרות של קיום הזמה, והוא מדין והצילו העדה.
ועוד נראה להציע מהלך אחר ברמב״ם שיתכן לפרש את לשון הרמב״ם כפשוטו שסובר שדין עשאאי״ל חל רק בד״נ ולא בד״מ. אלא דקשה ע״ז מגמ׳ סנהדרין (דף מא:) וז״ל מ״ש חקירות ומ״ש בדיקות א״ל הכי השתא בחקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטילה דהו״ל עדות שאאי״ל בדיקות אמר א׳ מהן איני יודע עדותן קיימת עדות שאתה יכול להזימה הוא עכ״ל. ולכאורה מבואר מהגמרא שדין החקירות יסודו בדין עדות שאתה יכול להזימה. ואיתא נמי שם (דף ל:) שעדות המוכחשת בחקירות פסולה בד״מ. והרמב״ם הביא הלכה זו בפ״ג מהל׳ מהל׳ עדות (הל״ג) וז״ל אע״פ שאין דיני ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטלה כו׳ עכ״ל, ומשמע שסובר שיש דין עדות שאתה יכול להזימה גם בדיני ממונות, וצ״ע שהרי זה סותר לדברי הרמב״ם בהל׳ רוצח הנ״ל.
ונראה שיש ליישב את הסתירה עפ״י מהלך הגר״ח זצ״ל בגמ׳ סנהדרין (דף מא:), שביאר שהכחשה בחקירות פסולה בד״מ לא משום שצריכין עדות שאתה יכול להזימה אלא משום שהחקירות מהוות חלק מגוף העדות וכשגוף העדות מוכחשת העדות בטלה. ומה שבארה הגמ׳ שדין חקירות שייך לעדות שאאי״ל כוונתה רק להביא סימן וראייה שעדות הזמן והמקום מגופה של העדות שהרי מחמתה חל דין הזמה בדיני נפשות. ומשום דחקירות מגוף העדות לפיכך ״איני יודע״ בחקירות פסול. משא״כ בבדיקות, מזה שחלות הזמה אינה תלוי׳ בבדיקות סימן הוא שהבדיקות אינן מגוף ועיקר חפצא של העדות, ומשום כך ״איני יודע״ בבדיקות כשר. ולפי״ז אין סתירה ברמב״ם, כי הדין דצריכים עדות שאתה יכול להזימה באמת הוי דין שחל רק בד״נ בלבד, והא דנפסלים בד״מ ע״י דו״ח הוא מפני שחסר בגוף העדות.
הרמב״ם פסק כסומכוס ומפרש את לשון הגמרא וז״ל ה״מ היכא דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל כו׳ עכ״ל, ר״ל דעדות הזמן והמקום מהווה עיקר העדות, וכשחסרים זמן ומקום אין כאן חפצא של עדות כלל ופסול - גם בדיני ממונותט.
א. וכ״כ המאירי לסוגיין ז״ל ויש חולקין בזו שלא לומר לטעם זה אלא בגניבה, ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשה על רב ממעשה הנזכר ברבן גמליאל במה שבא בסוגיא זו וכן ממה שפסקנו כן בפרק ראשון בענין פלגא נזקא (לעיל יד ב) עכ״ל.
ב. ולכאורה סברת הרמב״ן דגם לענין תפיסה בזה״ז אין כח לב״ד עצמו להכריע ולהורות אלא שאם תפס לא מפקינן מיניה. ומסתבר שלרמב״ן תפיסה מהני מדין עביד אינש דינא לנפשיה - עיין ברא״ש ספ״ק. ועוד יתכן שהרמב״ן לשיטתו בריש ספר הזכות שסובר כגאונים דבזה״ז לא משמתינן ליה שישלם קנס דאין לנו כח ב״ד כלל להכריחו, שלא כראב״ד הסובר שבזה״ז ב״ד משמתין ליה עד שישלם.
ג. יל״ע האם הסתירה הזאת מונעת את הדיון בב״ד על התפיסה מדאורייתא או מדרבנן ומסתבר שהוא מדרבנן. ועיין לעיל ברא״ש ספ״ק הדן אם תפיסה בקנס הוא דין דאורייתא או דין דרבנן. עוד יש לעיין אם הסתירה הזו חלה מדין מחזי כשיקרא, עיין לעיל (דף ע.) בתוס׳ ד״ה אמטלטלין דכפריה.
ד. עיין לעיל בשיעורים (דף עד:) ד״ה כי אתי כו׳.
ה. לכאורה יתכן לבאר שכשהודאת בע״ד מסייעתם לא נאמר החידוש להאמין למזימים. א״נ י״ל כי ביטול עדות הזוממים הוא זכות בעל דבר, ומאחר שעל פיו באו להעיד איבד את זכותו. וכן משמע ממה שהוסיף רש״י וז״ל ועל פיו באו להעיד עכ״ל.
ו. ואמר רבינו זצ״ל שיש שם טעות הדפוס בתחילת דברי הרא״ש וציטטנו רק החלק מדבריו שנוגע לנו.
ז. עיין בתוס׳ ריש מס׳ מכות (דף ב. ד״ה מעידין).
ח. עיין בש״ך חו״מ סי׳ ל״ג ס״ק ט״ז.
ט. ע״ע לקמן בשיעורים (דף פד.) רש״י ד״ה מאי עבדינן כו׳.
אמר רב המנונא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב באומר ״גנבתי״, ובאו אחר כך עדים והעידו שגנב, שבמקרה זה פטור, שהרי מכל מקום חייב עצמו על פי הודאתו בקרן.
Rav Hamnuna said: Rav’s statement is more reasonable in a case where the thief says: I stole an item, and subsequently witnesses came and testified that he stole that item. In that case it is logical that the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligated himself to pay the principal amount via his admission.
הכל
(15) אֲבָל אָמַר לֹא גָּנַבְתִּי וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב וְחָזַר וְאָמַר טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר חַיָּיב בשֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם.
But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment. The reason he is liable is that through his admission he sought to exempt himself from any payment whatsoever. In order for an admission to exempt the perpetrator from a fine, it must include an admission that he is liable to pay some payment.
שהרי פטר עצמו מכלום – בהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הלכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים ולא אמרינן מודה בקנס ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון.
פיסקא: גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד כול׳. איתמר נמי אמר ר׳ חייה בר אבה אמר ר׳ יוחנן כול׳ עד הואיל ופטר עצמו מכלום – אי קשיא: ומאי קא עביד ר׳ יוחנן מההיא דלעיל דאמר ליה ר׳ יהושע לרבן גמליאל שכבר הודיתה דהא רבן גמליאל פוטר עצמו מכלום הוה. יש לומר דמפרש לה ר׳ יוחנן הכי שכבר אתה מודה שאין לך עדים והכל הוא אחד עם1 אותו שאמר לו שהרי אין לך עדים אבל לעולם אם היו לו עדים אף על גב דקדם והודה הוה מיחייב.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״עד״.
הודה שגנב וכפר בטביחה ובאו עדים שטבח פטור אף על תשלומי הטביחה שאין לך פטור מכפל שיתחייב בתשלומי שנים ושלשה:
אבל אם אמר תחילה ״לא גנבתי״ ובאו עדים והעידו בו שגנב והתחייב בעדותם בתשלומי הקנס של כפל, וחזר ואמר הוא עצמו ״טבחתי״ או שאמר ״מכרתי״ ואחר כך באו עדים והעידו שטבח או מכר — חייב בתשלומי קנס של ארבעה וחמישה, שהרי בהודאתו זו לא חייב עצמו בתשלום כל שהוא אלא פטר עצמו מכלום ואין זו הודאה של ממש.
But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment. The reason he is liable is that through his admission he sought to exempt himself from any payment whatsoever. In order for an admission to exempt the perpetrator from a fine, it must include an admission that he is liable to pay some payment.
הכל
(16) אָמַר רָבָא [קפחתי] לְסָבֵי דְּבֵי רַב דְּהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר עַצְמוֹ מִכְּלוּם הֲוָה וְקָאָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא וְלָא קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ.
Rava said: In this case I have gotten the better [kipaḥti] of the elders of the school of Rav, which is a reference to Rav Hamnuna. The reason is that in the baraita that discusses Rabban Gamliel injuring his slave, he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever through his admission, and yet earlier in the Gemara it was said that Rav Ḥisda stated this baraita to Rav Huna to challenge Rav Huna’s opinion, and Rav Huna did not answer him that Rabban Gamliel’s case was different because his admission served to exempt him entirely.
אמר רבא גרסינן. ולא גרסינן אמר ליה קפחתינהו לסבי דבי רב רב המנונא קרי סבי דבי רב כדאמר בפ״ק דסנהדרין (דף יז:).
[קפחתי] – יש בידי תשובה לקפח דבריו.
דהא רבן גמליאל – בהודאה שסימא את עין עבדו פטר עצמו מכלום היה דאין כאן אלא קנס וכי מודה מפטר מאיליו והא חזינן לעיל דאותביה רב חסדא לרב הונא מינה מדוקיא דכבר אין לך עדים הא אתו עדים מחייב.
ולא שני ליה – רב הונא למימר דשאני רבן גמליאל דפוטר עצמו מכלום הוה וכי האי גוונא צריכא ליה לאוקמי בחוץ לבית דין הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב.
אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב – פי׳ בקונטרס ציערת תלמידים שבבית המדרש שאמר דבר שאינו דהא רב הונא דידע מילתיה דרב גדול ממך אין לו זה החילוק וקשה דבכל דוכתי הוי קיפוח לשון ניצוח כמו לקפחני בהלכות הן באין בפ׳ שני דקדושין (קידושין נב:) ודנזיר (דף מט:) וכמו קפחינהו לתלתא רבנן סמיכי בטעותא גיטין (דף כט:) ורשב״ם פי׳ דל״ג אמר ליה רבא אלא אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב פירוש נצחתי את רב המנונא שהוא סבי דבי רב והוכחתי לו מכח דברי רב הונא שהיה יודע דברי רב יותר ממנו שאין לחלק כמו שחילק והביא ראיה מפ״ק דסנהדרין (דף יז: ושם) דאמר התם אמרי בי רב רב הונא ופריך והאמר רב הונא אמרי בי רב ומשני אלא אימא רב המנונא ולהכי קרי ליה סבי דבי רב וקשה חדא שמוחק כאן בספרים אמר ליה ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו ועוד דכוותיה דרב המנונא דייק מתני׳ וברייתא כדאמר בסמוך ולרב הונא מפקא מתני׳ מדברי רב ונראה לפרש אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב כלומר אמר ליה רבא לרב המנונא נצחת את רב הונא שהוא סבי דבי רב שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת ובסנהדרין מפרש ר״ת אימא רב המנונא פירוש לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב וכן משמע דלפי האמת נמי הוי אמרי בי רב רב הונא דבהערל (יבמות דף פג: ושם) קאמר בי רב מני רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ובקונט׳ דחק שם לפרש דהא דאמר בסנהדרין אימא רב המנונא דוקא היכא דמוכח דהיינו היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא וקשה דא״כ כי קאמר בסנהדרין שלחו מתם רבי יוסי בר חנינא מחכו עליה במערבא ר׳ אלעזר ופריך הא שלחו מתם לרבי יוסי בר חנינא מוצא כו׳ ומשני אלא איפוך ה״ל לשנויי היכא דמוכח שאני ועוד דלא יתכן כלל שיאמר רב הונא משום רב המנונא שהיה תלמיד תלמידו כדמשמע בריש הדר (עירובין דף סג.) ואין להאריך כאן בזה.
אמר רבא קפחינהו לסבי דבי [רב] – פירושו: נצחת אותם, כי ההיא דמסכת גיטין: קפחינהו רב ספרא לתלת סבי סמכי, ואתה נצחת את רב הונא ורב חסדא שהם ב׳ סבי דבי רב, כי כוונת לפרש דברי רב יותר מהם, כי לדבריך לא תבא שום קושיא לרב ממעשה דר״ג. מיהו, האי תנא דקתני שכבר הודית קשיא ליה לרב המנונא אליבא דרב.
אמר ליה רבא קפחתינהו לסבי דבי רב. פירש רש״י ז״ל רבא אמר ליה לרב המנונא צערת והכעסת לכל בני הישיבה כלומר שאמרת להם דבר שאינו שהרי רב הונא יודע בדברי רב יותר ממך ולא חלק מדלא השיב לו לרב חסדא כן, ואינו מחוור דכל קפוח לשון ניצוח הוא כמו לקפחו בהלכות הם באים בקידושין (קידושין נב:) גבי סומכוס שדחק ונכנס וכן בגיטין (גיטין כט:) קפחתינהו לתלתא סבי בטעותא. ורשב״ם גרס קפחתי לסבי דבי רב כלומר אני קפחתי ונצחתי לרב המנונא שהוא סבי דבי רב כדאמר בסוף פרק קמא דסנהדרין (סנהדרין יז:) אמרי בי רב הוא רב המנונא שאמרתי לו שאין דברי רב כמו שהוא מפרשו שהרי רב הונא ורב חסדא בקיאין בדברי רב ומתוך דבריהם משמע שלא אמר רב כן, וגם זה אינו מחוור מדאמרינן בתר דברי רבא אתמר נמי אמר ר׳ חייא בר אבא ומשמע דאדברי רבא דסליק מיניה קאי ולפי זה אדרבא לא קאי אדברי רבא אלא אדברי רב המנונא ודלא כרבא ואין זה שיטת התלמוד. ורבנו תם ז״ל גרס כגירסא הראשונה. אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר רבא אמר לרב המנונא אתה נצחת לרב הונא שכוונת יותר בדברי רב וכשהקשה לי רב חסדא היה לו להשיב כן, ורב הונא קרי סבי דבי רב וכדאמרינן בעלמא מכדי אמרי בי רב מאן ניהו רב הונא (יבמות פג:), והא דאמרינן בסוף פרק קמא דסנהדרין אמרי בי רב (רב) הונא ואקשינן והא אמרינן אמר רב הונא אמרי בי רב ופרקינן אלא רב המנונא פירש רבנו תם ז״ל שם לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב, ואין צריך לכל זה דסבי דבי רב לאו היינו אמרי בי רב אלא הגדולים שבבי רב קאמר דהיינו רב הונא ורב חסדא ששניהם לא כוונו דברי רב כמו שכוונן וכן פירש הראב״ד ז״ל.
גמ׳ אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב כו׳ כצ״ל:
בד״ה אמר רבא כו׳ א״ל קפחתינהו לסבי דבי רב רב המנונא קרי כו׳ כצ״ל והשאר נמחק ונ״ב ברוב ספרים ל״ג ואי גרסינן נ״ל לישב שהוא קאי על ל״ג דלעיל מיניה והכי פירושו ל״ג א״ל קפחתינהו לסבי דבי רב דאי גרסי׳ הכי ע״כ פירושו שרבא אמר לרב המנונא בלשון נוכח קפחתינהו כלומר ציערת והכנסת כו׳ על דרך תשובתך בצידו וזה אינו לפי שרב המנונא קרי סבי דבי רב א״כ ע״כ גרסי׳ אמר רבא קפחתי לסבא דבי רב כלומר יש בידו תשובה ולקפח דברי רב המנונא:
בא״ד דסנהדרין קפחתי יש בידי כצ״ל:
אמר רבא קפחתינהו לסבי דרב. פירוש נצחתי אותם כי ההיא דמסכת גיטין קפחינהו רב ספרא לתלתא סבי סמכי ואתה נצחת רב הונא ורב חסדא שהן סבי דרב כי כוונת לפרש דברי רב יותר מהן כי לדבריך לא תבא שום קושיא לרב ממעשה דרבן גמליאל. מיהו האי תנא דקתני שכבר הודית קשיא ליה לרב המנונא אליבא דרב. הראב״ד ז״ל.
וכן פירש ר״י אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר נצחת לכל תלמידי רב שידעת לתרץ דברי רב דבר דבור על אופניו והם לא ידעו ליישבם בענין זה ויפה כוונת. ה״ר ישעיה ז״ל.
וכן פירש גאון ז״ל וזה לשונו ואית דמפרשי קפחתינהו לסבי דבי רב ומשמע כעין מקפח את שוקיהן כלומר דטעמא דידך שוה מדידהו דכלהו תלמידי דרב הוו והכי הוה אמר ליה אנת הוא דהוית תלמידא דרב וכדאמר בסנהדרין אמרי בי רב היינו רב המנונא נצחתינהו לכלהו תלמידי דרב דהא רב חסדא פרכיה לרב הונא ולא ידע לאהדורי טעמא דמילתא כדקאמרת כלומר דשכוחי קא משכח ליה. ע״כ.
וזה לשון תוספות שאנץ לעיל שהרי פטר עצמו מכלום ואף על גב דאיכא תנא לעיל דפטר אפילו פוטר דאמר שכבר הודית מתניתין דיקא כוותיה כדאמר רב אשי בסמוך. אי נמי לא דייק לשון שכבר הודית. ע״כ.
בפרש״י בד״ה אמר רבא גרסינן ול״ג אמר ליה עכ״ל ובד״ה קפחתינהו לסבי כו׳ קפחתינהו ויש בידי תשובה לקפח דבריו עכ״ל כל זה אינו מפרש״י רק מפי׳ רשב״ם כמו שכתבו התוספות דלפירוש רש״י פירושו מלשון צער ולא מלשון נצוח ולפירוש רש״י שפיר גרסינן אמר ליה רבא כו׳ ודו״ק:
תוס׳ בד״ה א״ל רבא קפחתינהו לסבי כו׳ כצ״ל:
שם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב וכו׳ וקאמר ליה ר״ח לר״ה ולא קא משני. כאן נמי יש לדקדק אמאי לא מייתי רבא ראיה מגוף הברייתא דקתני לעיל שכבר הודית משמע שאינו מועיל עוד שום עדות כדמשמע לעיל בגמרא בפשיטות. וא״כ מוכח דאף על גב דר״ג פוטר עצמו מכלום הוי אפ״ה פטור משום מודה בקנס. ולפמ״ש בסמוך דמפשטא דברייתא לא משמע כלל שאינו מועיל עוד שום עדות וקושית הגמרא דלעיל יתפרש דוקא למאי דמסיק דחוץ לב״ד הוי א״כ לא הוי מצי לאתויי הכא שום ראיה אלא ממאי דלא משני ר״ה דלעולם בפני ב״ד הוי ואפ״ה חייב אם באו עדים אח״כ כיון דפוטר עצמו מכלום הוי וק״ל:
אמר רבא: [קפחתי] ניצחתי בויכוח לסבי דבי [את זקני בית] רב, כלומר, את רב המנונא, שאפשר להקשות עליו, דהא [שהרי] רבן גמליאל כשהודה לפני ר׳ יהושע שסימא את עין עבדו פוטר עצמו מכלום הוה [היה], שהרי על ידי הודאתו נפטר לגמרי מלשחרר את עבדו, וקאמר ליה [ואמר והקשה לו] מענין זה רב חסדא לרב הונא, שאמר בשם רב שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור, ולא קא משני ליה [תירץ לו] שאין זו נחשבת הודאה, משמע שאין תשובה זו מתאימה לשיטת רב עצמו.
Rava said: In this case I have gotten the better [kipaḥti] of the elders of the school of Rav, which is a reference to Rav Hamnuna. The reason is that in the baraita that discusses Rabban Gamliel injuring his slave, he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever through his admission, and yet earlier in the Gemara it was said that Rav Ḥisda stated this baraita to Rav Huna to challenge Rav Huna’s opinion, and Rav Huna did not answer him that Rabban Gamliel’s case was different because his admission served to exempt him entirely.
הכל
(17) אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר ר׳ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן גָּנַבְתִּי וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב פָּטוּר שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן אֲבָל אָמַר לֹא גנב וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב וְחָזַר וְאָמַר טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר חַיָּיב שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם.
The Gemara notes: It was also stated that Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says the same opinion as Rav Hamnuna. If a thief says: I stole an item, and witnesses came and testified that he stole that item, the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligates himself, through his admission, to pay the principal. But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and then witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment, as through his admission he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever.
ואמ׳ ר׳ יוחנן – עוד כי הא דרב המנונא. אמ׳ גנבתי ובאו עדים ואמ׳ שגנב פטור, שהרי חייב עצמו הקרן. אבל אם אמ׳ לא גנבתי וכול׳.
שהרי חייב עצמו בקרן – בהודאה ראשונה הלכך נפטר מן הכפל וכיון דליכא כפל תו לא מחייב בארבעה וחמשה.
שהרי פטר עצמו מכלום – כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא דמודה בקנס פטור הלכך לפטור עצמו נתכוין.
ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין הסברו של רב המנונא וכשיטת רב בדברי אמורא אחר, שאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: מי שהודה ואמר ״גנבתי״, ובאו אחר כך עדים והעידו שגנב — פטור מן הכפל, שהרי חייב עצמו בקרן, אבל אמר ״לא גנב תי ״ואחר כך באו עדים והעידו בו שגנב, וחזר ואמר ״טבחתי ומכרתי״ ובאו עדים והעידו בו שטבח ומכר — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי בהודאתו זו לא התחייב כלל אלא פטר עצמו מכלום.
The Gemara notes: It was also stated that Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says the same opinion as Rav Hamnuna. If a thief says: I stole an item, and witnesses came and testified that he stole that item, the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligates himself, through his admission, to pay the principal. But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and then witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment, as through his admission he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever.
הכל
(18) אָמַר רַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא מַתְנִיתִין דִּתְנַן גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר ע״פ עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
Rav Ashi said: There is a mishna and a baraita that are also precisely formulated in accordance with this opinion. The mishna is as we learned (74b): If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered or sold the stolen animal, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays the double payment, but he does not pay the fourfold or fivefold payment.
אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וברייתא נמי דיקא. כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ודלא כשמואל וברייתא נמי כרב המנונא אבל ברייתא לאו למידק מינה כרב ודלא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מדברי תנא קמא מתבאר בהדיא כדברי רב וכדאמר לעיל דשמואל דאמר כר״ש ב״א ואף על גב דמתניתין דקאמר היינו דייקא כרב וכרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דוקא כרב המנונא ודלא כרב הונא ורב חסדא ולא יותר. אמנם נכון כאשר מצאתי בספר מוגה בישיבת הגאונים ז״ל אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כלומר דייקא כרב המנונא ודלא כרב הונא.
אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא. כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ולא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מתבאר בהדיא דתנא קמא כרב וכדאמרינן לעיל. ואף על גב דמתניתין דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא אין בכך כלום דמכל מקום תרווייהו דייקי כרב המנונא. ולשון אחר מצאתי יותר נכון בספר מוגה בישיבת הגאונים אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כולם כרב המנונא. הרשב״א ז״ל.
אמר רב אשי: מתניתין וברייתא נמי דיקא [משנתנו והברייתא גם כן מדוייקת] כהסברם של רב המנונא ור׳ חייא בר אבא. מתניתין, דתנן [משנתנו, ששנינו בה]: גנב על פי שנים עדים, וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו — משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
Rav Ashi said: There is a mishna and a baraita that are also precisely formulated in accordance with this opinion. The mishna is as we learned (74b): If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered or sold the stolen animal, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays the double payment, but he does not pay the fourfold or fivefold payment.
הכל
(19) לְמָה לִי דְּתָנֵי גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם לִיתְנֵי גָּנַב וְטָבַח [וּמָכַר] עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן
Why do I need the mishna to teach in the beginning of this case: If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses? Let the mishna teach the case more simply: If one stole an animal and then slaughtered or sold it, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays only the principal. This would serve to teach the same principle in a less complicated manner, without the need for two additional witnesses.
למה לי דקתני – הכי הואיל ואתא לאשמועינן דמודה בקנס פטור לשמעינן בין בכפל ובין בד׳ וחמשה וניתני גנב וטבח ומכר ע״פ עד אחד או ע״פ עצמו אינו משלם אלא קרן אלא לאו ש״מ להכי לא נקט הודאה גבי קרן וכפל דבעי למיתני ע״פ עצמו דומיא דעד אחד ולמימר דאי הדר אתו עדים חייב ואי הוה תני הודאה גבי גניבה תו לא מיתני ליה ע״פ עצמו דומיא דעד אחד דא״נ אתו עדים פטור אבל השתא דלא אודי בקרן דשני עדים שהעידו על הגניבה חייבוהו מחייב אף בארבעה וחמשה לכי אתו סהדי כר׳ יוחנן.
ונדייק: למה לי מה הטעם דתני [ששנה] גנב על פי שנים? ליתני [שישנה] כך: גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו — אינו משלם אלא את הקרן, ונלמד מכאן אותה הלכה לפטור תשלומי קנס בהודאת עצמו או בעדות עד אחד בלשון קצרה יותר!
Why do I need the mishna to teach in the beginning of this case: If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses? Let the mishna teach the case more simply: If one stole an animal and then slaughtered or sold it, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays only the principal. This would serve to teach the same principle in a less complicated manner, without the need for two additional witnesses.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.